מה עושים כשנגמרת התקווה?

בין גיל 20 ל- 30 חייתי במחשבה שאני רוצה לדאוג לעצמי, לפתח את עצמי, להרוויח כסף, לעשות מה שאני אוהבת, להצליח, להגשים את עצמי. חשבתי שאפשר לחיות בתוך המעגל הקטן של חיי בלי להאבק כל הזמן במה שבחוץ, כי יש כל כך הרבה רע בעולם, במדינה. תמיד היו כאן צרות, מלחמות, צבא, עוני, חלוקה לסקטורים, חזק-חלש, אשכנזי-מזרחי, פריפריה-מרכז, ערבי-ישראלי, מלא קונפילקטים שהרגשתי שגדולים עליי, שאני לא יכולה לצלול לתוכם כי כל אחד הוא עולם ומלואו ובכולם יש סבל ושאני הרגישה מאוד לא יכולה להכיל. אז החלטתי לנתק מגע. החלטתי ללמוד משחק, בימוי, להגשים את חלומות הילדות שלי, לגור בת״א, לעבוד בברים בעיר, להנות, לחוות, וכמה שפחות לגעת בכאבים של העולם שסובב אותי, כמה שיותר לגעת בעצמי.

מדמיינים עולם חדש. כלנית שרון (צילום: אילן)

זה עבד לי, עד גיל 30. הגיעה הקורונה, איבדתי את כל מקומות העבודה שהייתי בהן, ממש רגע אחרי שהרגשתי שאני סוף סוף מתחילה להגשים את עצמי, הייתי בחרדה כלכלית, וחיפשתי תשובות. חשבתי שמי שאמור לספק אותן יהיה הממשלה. אז חזרתי להתבונן, מי נמצא שם בשלטון, מה התשובות שנותנים לי האזרחית הקטנה, כמה חוסר אמון יש לי במי שמנהל את הכסף שלי, הביטחון שלי, החינוך שלי, התרבות שלי, מי שמנהל את החיים שלי ומחליט איך המקום שאני חיה בו נראה. לא יכולתי להתעלם יותר, החוץ חדר פנימה בצורה כל כך חזקה, שפתאום זה היה לי ברור, אם אני לא אדאג לחיות במקום שטוב לי לחיות בו, אף אחד לא ידאג לי. נפילת אסימון שיכולה אולי להישמע מבאסת וחסרת אמון, אבל האמת שמאז ועד היום היא מובילה אותי ומזכירה לי למה אני לא באמת יכולה להתנתק, למה אף אחד לא באמת יכול להתנתק, גם אם נדמה לנו וגם אם אנחנו ממש רוצים (לא משנה איפה נחייה אגב, כל מקום והצרות שלו :) .

אז היום, חמש שנים אחרי, עם כל מה שהמדינה שלנו עברה מאז שנת 2020 ועד היום, זה קשה אפילו יותר. אין איך לשקר את זה, וגם לא צריך. המצב חרא. הממשלה לא סופרת אותנו, הכסף שלנו הולך לדברים שלא משרתים את כלל הציבור (אולי לא משרתים אף ציבור, אלא בודדים), הכל ממש יקר, אני מרגישה את זה כבר בכיס וזו רק ההתחלה. אין ביטחון אישי, כי על המשטרה אי אפשר לסמוך, וכל מי שמשרת בצבא הוא בדרך כזו או אחרת ממעגל קרוב או רחוק שלי. יש ציבור אחד שנושא בנטל. אה, ואין נשים במוקדי קבלת ההחלטות. כן, גרוע.

אבל היום אני יודעת שיש לי כוח, היום אחרי חמש שנים ברחוב, חמש שנים של עשייה חברתית אני יודעת שאני לא לבד. אני יודעת שיש עוד הרבה מאוד נשים ואנשים מעולים שיודעים כמוני שישראל יכולה להיות מקום מעולה לחיות בו, הרבה מאוד נשים ואנשים שמוכנים להאבק על הבית שלנו בנחישות בדיוק כמוני, שמוכנות להקדיש את עצמן לעשייה חברתית כי ברור לנו שהגשמה עצמית בחברה מתפוררת היא אינה הגשמה עצמית וכי היום ברור לי שכשאני משתמשת במי שאני כדי להאבק על המקום הזה, אני הכי אני שיש. אני יודעת שאני לא לבד, ואני יודעת שלהרבה אנשים יחד יש כוח לשנות. זה קרה בבלפור, זה קרה בהפיכה המשטרית וזה יקרה גם עכשיו. 

איך אני מוצאת את התקווה? תקווה היא לא דבר מופשט, היא תלויה בחיבור שבין השתוקקות למציאות. צריך להתבונן בהווה ובעתיד, צריך להאמין בכוחות שלנו, ולפעול יחד. אני מאמינה באנשים שסביבי, ואני מאמינה בחברה הישראלית. הסולידריות מיום ה- 7.10 ועד עכשיו היא לא סטייה מהדרך ה״רגילה״, היא המהות של להיות ישראלי. היא אנחנו. 

אני מזמינה אתכן ואתכם, לאירוע ״המדריך לעתיד הורוד״ תדבקו ממני ומדוברות ודוברים נוספים בתקווה, ואני מבטיחה שהלב יהיה קצת שליו יותר וקצת רחב יותר. ואולי אפילו נוכל להמשיך לפעול יחד.